יקב מישר יקב מישר יקב מישר יקב מישר יקב מישר יקב מישר




















אלה הם ימי מישר


מאת בן-עמי יובל, "הארץ" - "המהדורה המודפסת", 17/10/2005
 
בבית הזה במושב ליד גדרה, בית שאליו עקר ס' יזהר בעל כורחו, נולדו "מקדמות" ו"צדדיים" אחרי שנים של שתיקה. בבית ליד הקים בנו זאב, יחד עם אשתו חיה, יקב בוטיק שעליו חלמו שנים. בכרם ממול קוטף יזהר פרח סגול ומציע אותו לבלאנדין, חברתו הצרפתייה של הנכד עופר. שלושה דורות, בית אחד לעתים הקשר שבין אדם למקום עז כל כך, שלב ואתר נעשים אחד. כזה היה הקשר בין הסופר ס' יזהר לבין הבית ברחוב מוסקוביץ' 14 ברחובות, שבו חי מאז ילדותו. בשנת 1991 נאלצו הוא ואשתו, הציירת נעמי סמילנסקי, לנטוש את הבית. סביב הנכס ניטש סכסוך ירושה והוא היה בין כה וכה מט לנפול. בשביל יזהר הפרידה היתה קשה מנשוא. לא הרחק משם, במושב מישר שממערב לגדרה, שיפצו צעיר בניו זאב ואשתו, חיה, בית לעצמם ולצדו הקימו בית נוסף להורים. דווקא שם, בבית החדש, ניעורה מחדש ההשראה של יזהר, שלאחר שתיקה של עשרות שנים חיבר כאן שישה ספרים, בהם הסיפורים האוטוביוגרפיים "מקדמות" ו"צדדיים".

את הבית ברחובות הרסו כדי לפנות מקום למגדל דירות. ממש לפני שבאו הדחפורים, עוד הספיקו חיה וזאב להציל פריטים ממנו שאותם שילבו בבית במישר. ס' יזהר לא התעניין בפריטים הללו. הוא גם מסרב בתוקף לבקר בשכונת ילדותו ברחובות. את העבר הוא הותיר לספרים ורק להם. המרצפות הישנות שנאפו ונצבעו בעזה של שנות העשרים מכסות את רצפת הקומה העליונה של ביתם של חיה וזאב, שניהם בני חמישים כיום, וחלונות העץ הכחולים מרחובות נקבעו בכתליו. לו היה יזהר עולה לקומה העליונה, היה מוצא עצמו בבית ילדותו, הבית שבו חי מרבית חייו. אבל יזהר ונעמי, שניהם בני 89, לא מגיעים אל הקומה הזאת.

יין בגיגית כביסה

בעצם אולי הסיפור מתחיל לא במושב ולא ברחובות, אלא במרפסת של דירת סטודנטים שכורה, בשכונת בית הכרם בירושלים, שם גרו בשנות השמונים חיה וזאב סמילנסקי. היא למדה חינוך מיוחד, הוא למד מתימטיקה. כמו סטודנטים אחרים הסובלים מחסרון כיס, גם הם חיפשו יין במחיר זול. הפתרון שמצאו היה מסורבל מעט: הם קנו ענבים מכרמי קיבוץ חולדה, הניחו אותם בגיגיות כביסה, ודרכו עליהם בכפות רגליהם מתחת לעץ התות שבחצר הבית המיתולוגי ברחובות. את מיץ הענבים הם הביאו לירושלים בדליי פלסטיק גדולים, ושפכו אותו לתוך חבית שעמדה על מרפסתם. "אין לי שום רקע חקלאי", מצהירה חיה סמילנסקי, "נולדתי על אספלט במרכז רמת גן. יש שם ילדים שאף פעם לא דרכו על אדמה. האדמה היחידה שהם מכירים נמצאת משני צדי השביל בדרך הביתה".

בעלה, בנו של מחבר "אפרים חוזר לאספסת", גדל בבית שבו נכתבו משפטים על אודות "דגנים נובטים, ושלל סביונים כתומים, וכלניות מגוונות ומרוות דגולות ואיריסים סגולים וסוללות צנוני בר וחרדלי בר לבנים וזהובים" (מתוך "אפרים חוזר לאספסת"). שם גם תואר "מפלש הגבעות - אדמדם חום הוא, גון השר שירים הקרובים כל כך ללב. שאין טוב מלהעלות בעפרו אבק-משובה ולדלג בין סדקיו החרבים פרירים".

אבל שיגעון היין אינו קשור רק לחקלאות. הוא נובע בעיקר מהצורך של שניהם לעשות את הכל בארבע ידיהם. "כשגרנו בירושלים, אז היה נורא ברור שעושים את הכל לבד", מספרת חיה כשהיא יושבת על כיסא שאותו בנתה וקישטה בפסי צבע לרוב. "זאבי היה הולך לאוניברסיטה בגבעת רם דרך הוואדי ובוואדי הלוונדר פרח, אז עושים סבון לוונדר, ואם יש בליפתא תאנים אז עושים ליקר תאנים". "ציירנו על החרסינה", מוסיף זאב, "ובנינו את הרהיטים. את הכל עשינו לבד. כי אנחנו פסיכים". "בדיוק", מסכימה חיה, "כי אנחנו פסיכים".

זאב סבור שזוהי תכונה משפחתית. "כשאני קורא את הסיפורים של אבא שלי על אבא שלו, שאני קרוי על שמו, אני חושב שזה בא לי בירושה ממנו. הוא היה כזה שמעדיף פי עשרה לעשות משהו בעצמו מאשר לחלק הוראות למישהו אחר. הוא היה אדם נורא נורא עדין. זה דווקא לא בא לי בירושה", הוא צוחק, "אבל אבא שלי בפירוש כותב על כל התלאות שעבר כשהיה צריך להיות מנהל בפרדס במקום פועל בעצמו".

ההיי-טק של החקלאות

הדרך שעברו בני הזוג עד שנהיו ל"פועלים בעצמם" עברה באופן בלתי נמנע בדרכים המתפתלות של השפלה הפנימית. אצל מנהל הכרם של קיבוץ חולדה ראתה חיה מכבש ענבים עשוי עץ וברזל. היא נסערה מיופיו של המתקן ומן ההקלה שהציע מן הדריכות המייגעות. כעבור זמן מה ביקר זאב ביקב מרגלית בכפר ביל"ו, שנמנה עם יקבי הבוטיק הראשונים של ישראל. "היו לו שם צינורות ומשאבות ומחברים", הוא מספר, "וחשבתי, אולי גם לי פעם יהיו כאלה".

בימים ההם החל זאב לעבוד בתחום הביו-טכנולוגיה. בסוף שנות השמונים הוא עבד בחברת סאייטקס והמשפחה אף בילתה שנה בלונדון. אז ביטא היין, בעיניו, מיזוג של מדע ושל חקלאות: "יין זה ההיי-טק של החקלאות" הוא אומר, "חצי אמנות וחצי מדע. יש בזה פן של ביוכימיה, ומנגד, פן של חוש טעם, למשל".

כדי שנטיותיהם היצירתיות של הסמילנסקים יוכלו ליהפך למפעל של ממש, היה עליהם להגיע למקום מיוחד. הנסיבות - אובדן הבית ברחובות - אילצו אותם לצאת ולחפש מקום שכזה. הנה ניתנה להם ההזדמנות להתקרב לארץ ולהורים. אל המשק במישר הגיעו לאחר חיפושים ממושכים בין מושבים וחלקות שהיו יקרות מדי או קטנות מכדי לאפשר הקמת שני בתים. סוכנת הנדל"ן הציעה להם לבדוק עוד מקום אחד, אף על פי שהיתה משוכנעת שהם לא ירצו אותו. יש לו שם רע, היא אמרה.

"נכנסנו לחורבה", מספרת נעמי סמילנסקי על ביקורם הראשון במקום. "היו המון יונים מסביב, קמין אידיוטי שאי אפשר היה לחמם בו שום דבר. היתה בחוץ רפת עזובה והמון עצי גויאבה שלא טיפלו בהם. אבל היה המרחב, והיתה הרוח". המשפחה רכשה את 18 הדונם ואת הבית המוזנח במחיר מציאה. המבנה שופץ והיה לביתם של הזוג הצעיר ושני ילדיהם. כעבור שנה עמד על תלו בית חדש בעבור יזהר ונעמי. בשביל נעמי, שבאה אל הבית ברחוב מוסקוביץ ככלה צעירה וחייתה בו שנים במחיצת חותניה, היה משהו משחרר במעבר. לסבא ס', לעומת זאת, לא היה קל לשנס מותניו ולעבור דירה, בגיל 75, בפעם השנייה בחייו. אבל משהו טוב צמח מהמשבר: כעבור שנה הופיע בחנויות הספרים "מקדמות", יצירת הספרות היפה הראשונה שלו מאז שנת 1963.

מפה, דווקא מפה

ראשיתו של "מקדמות" בזיכרונות מימי ינקותו של הסופר וסופו בהקמת הבית ברחובות, אותו בית שנאלץ לנטוש. "לילה אחד בחודש אב", כתב בעמודו האחרון, "יאירו פתאום חצי השמים במזרח באדום הנורא של אש שריפת הגורן בחולדה, ובבר מצווה יקבל הבחור מצלמת קודאק קופסה, ואולי גם שעון, כל דבר בעתו במשך השנה הבאה עלינו לטובה, אמן, ועל המגרש הזה החדש שעל גבול הפרדסים הנה הולך לקום הבית ששמו ייקרא עליו פשוט, רחוב מוסקוביץ 14".

מחלון הבית החדש שבו נכתבו הדברים נשקף נוף דומה מאוד לזה של רחובות כשעוד היתה מושבה זעירה: במרחק עומדים פרדסים מוקפי ברושים, אקליפטוסים סוככים על הכביש שבין קבוצת יבנה למושב עשרת. גגות אדומים פזורים במרחב ושיחי צבר פרושים על גבי גבעות כורכר קטנות החוצצות ביניהם. למרגלות חלון חדר עבודתו של יזהר השתפלו 18 הדונמים החוליים של משפחתו, שעליהם החלו חיה וזאב נוטעים את הכרם. בהדרגה הצטרפו גם ילדיהם, עופר ושאול.

14 שנים חלפו מאז נטיעת הכרם. שאול, שהיום הוא בן 17, משרת בגרעין נח"ל בנגב. עופר, בן 23, הוא מוסיקאי. בניגוד לכל התחזיות, הקרקע החולית הניבה כרם משגשג ובו שלושה זני ענבים. חיה פרשה מהוראה והיא מנהלת את "יקב מישר". זאב הקים בינתיים חברת סטארט-אפ בתחום הביו-טכנולוגיה, אבל הוא מעורב מאוד בכרם: במשך שנים, בקפדנות של מתמטיקאי, הוא מדד את תנובת הגפנים, והתאים את תנאי ההשקיה לנתונים שאסף. היין הלך והשתבח משנה לשנה.

כיום מפיק יקב מישר 7,000 בקבוקים בכל שנה והוא נמנה עם שורה של יקבים קטנים שמשנים בהדרגה את תרבות היין בישראל. היקב מפיק יין קברנה סוביניון, יין מרלו ויין אדום שהוא שילוב של זנים אלה ושל ענבי שיראז. עלות הבקבוקים היא בין 55 שקלים ל-110 שקלים. יין הביכורים של הבציר האחרון הושק בראשית החודש.

ההישג שבהקמת יקב קטן הוא מרשים גם בלי קשר לסיפורה של המשפחה. הייננות הזעירה היא ענף חדש ובעייתי גם במונחים של החקלאות הישראלית. במקום שבו במשך שנים נשמרה ההגמוניה של "אגודת הכורמים" ויין הפטישים שלט במדפים, העיסוק החדש והמיוחד הזה לא זוכה עדיין להכרה מספקת ולתמיכה החיונית לו. זה אפילו לא נתפש כחקלאות: הסמילנסקים משלמים על שטחי היקב ארנונה של שטחים המיועדים לתעשייה ומסחר.

ייתכן שביקבים אחרים נכון הסיווג תעשייה ומסחר. "יש אנשים שיש להם יקב והם אומרים ?אוקיי, אני לוקח את הענבים מכרם בן-זמרה או מרמת הגולן או מהרי ירושלים'. לנו היה חשוב שזה יהיה מפה, דווקא מפה", נימת קולו של זאב הופכת נרגשת, "אם זה טוב, שיהיה טוב, אם זה חרא שיהיה חרא, העיקר שיהיה מפה". "אני נתתי להם חתימה", מתערב יזהר, הגאווה נשמעת בקולו. לשאלה כיצד חש לנוכח התקרבות בנו אל מפלש הגבעות משיב: "סוף סוף".

עולם חדש ורוד

לא רק יין וספרות נוצרים כאן בשיתוף פעולה בין דורי, אלא גם קולנוע. זאב הפיק את סרטה של ענת אבן "מקדמות". בסרט מקריא ס' יזהר את הפרק הראשון של ספרו על רקע מראות שונים שקיבצה אבן. התוצאה מוקרנת בימים אלה באירועים שונים ותזכה לשידור טלויזיוני בשמחת תורה בערוץ הכבלים של טלעד.

בטיול ערבית בין גפני הכרם נתון קריין הסרט במצב רוח מבודח. היום לא ייצאו מפיו מלים חזקות כמו אלה שאמר באמצע שנות ה-90, על חולשותיה של החברה הפלשתינית, ושחוללו סערה במחנה השמאל. הוא קוטף פרח סגול ומציע אותו לבלאנדין, חברתו הצרפתייה של הנכד עופר.

בלאנדין פגשה בעופר בצ'כיה והגיעה לארץ לראשונה לפני ימים ספורים. ברור שאין לה מושג על מידת תהילתו של הסב. מפעם לפעם הוא זורק לעברה אמירה מעט הזויה בשפה האנגלית: "העולם מלא בכל כך הרבה ורוד", מעיר בעליצות בעל "ימי צקלג" וחבר כנסת ישראל לשעבר. בלאנדין מהנהנת ומחייכת בנימוס.

מכלי המתכת של היקב הם ירושה מיקב מרגלית, וקודם לכן שימשו מכלי חלב בתנועה הקיבוצית. בתוך ביתן ממוזג, לצד מתקן תוצרת בית להדבקת תוויות, נחים כמה מאות בקבוקים. במרחק עשרים מטר מציוריה של נעמי התלויים על קיר ביתה, כ-28 מטרים מחומת הספרים האדירה שלה ושל יזהר, וכ-40 מטרים בקו אווירי מן המרצפות, החלונות וידיותיהן של דלתות הבית ברחוב מוסקוביץ.

ממעל משקיף מגדל תצפית קטן, שבנתה חיה עם בניה - מתנה לבעלה ליום הולדתו ה-45. אפשר לעלות לראשו במדרגות, לשבת למעלה ולהתרחק מן השפלה אל מדורים שמיימיים יותר, אולי לחפש במרחק את קווי הרקיע של ערי ישראל התופחות לממדי ענק: רחובות, גדרה, יבנה, אשדוד. אבל אחרי המפגש עם הכרם הנפש מבקשת להישאר ממש כאן. לשוב אל החצר המרוצפת שבגב ביתם של זאב וחיה וללגום יין מצוין במחיצת המשפחה כולה. *

כל הזכויות שמורות © ליקב מישר 2002     hayasmil@gmail.com   בניית אתר: דוגרי