יקב מישר יקב מישר יקב מישר יקב מישר יקב מישר יקב מישר




















הצטרפו לתכנית המנויים של יקב מישר או לרשימת הדיוור של היקב:

 
 
 
אנו מודים לכל מי שצלצל וכתב להביע הזדהות עם הכתבה שפורסמה ב"הארץ" ביום חמישי, 12 באוגוסט 2010 (ראה למטה). אנו מקווים שהכתבה עזרה להסביר מהי המשמעות של יין כשר, וכמה רעיון זה הוא בלתי קביל לציבור שאינו מחוייב לממסד הרבני. 
לטובת אלה שעדין לא קראו או כבר הספיקו לשכוח... להלן הכתבה:
 

היין שלנו לא כשר

 
לא מזמן הוקרן בערוץ 8 סרט המגולל את קורותיהם של זוג צעיר שנשלח ע"י חב"ד לוייטנאם. סצנה אחת משכה את תשומת לבי: רחלי מחפשת מזרן ללוי הפעוט, אך המזרנים בהו-צ'י-מין סיטי מעוטרים בדובונים וארנבות –והרבי, אמנם לא ממש אסר, אבל הסביר בפירוש שעל מנת שהילד יגדל בטהרה שלמה, עדיף שייתקל אך ורק בחיות כשרות. לאחרונה, התחלתי להרגיש הזדהות עם אותן חיות אומללות – לא די שאינן ראויות לעלות על שולחננו, אפילו לקשט את המזרן אינן ראויות – כל כך טמאות ודוחות הן.

עניין הכשרות של היין מעורר רגשות עמוקים עוד יותר מאותו דובון. לאחרונה צברה מגמת הכשרת היקבים תנופה. יקבים שאינם דווקא מן המדקדקים במצוות הפכו לכשרים: יקב קסטל היה בין הראשונים, אחריו הוכשר היקב של קיבוץ צרעה, וכיום גם יקבי בוטיק כמו יקב עגור ויקב ברבדו כשרים, ואפילו יקב מוני שבעליו כלל אינו יהודי. ואין לתמוה על כך: יקב ללא חותמת כשרות מוצא את השווקים העיקריים סגורים בפניו – רשתות השיווק, מבצעי שי לחג, ויהדות העולם. לאחרונה, הפסיקה רשת "עדן טבע מרקט" להציג בחנותה יינות ללא חותמת כשרות, ונותרה רק "טיב טעם", הרשת האחרונה שפתוחה בפני יין ישראלי ללא פיקוח כשרות. למרבה הפליאה, גם מסעדות וחנויות הפתוחות בשבת אינן מוותרות על כשרות היין שהן מציעות.

אך מדוע לא להכשיר את היקב? כאן אנו חוזרים לדובון החמוד אך הטמא: אנחנו, אלה שלא שייכים לממסד הרבני, דומים לאותו דובון. כדי להפוך את היקב לכשר, אסור לי, היינן, לגעת ביין שלי, פן אטמא אותו. עלי לשכור חרדי מדופלם - מעיל שחור והכל - שמלאכתו תהיה לחצוץ ביני לבין היין שלי, וכך למנוע את פיגולו. אינני יודע איך בעלי יקב וייננים אחרים מוכנים לשאת את ההשפלה הזו- כנראה בולעים את רוקם ומתנחמים בתזרים המזומנים. נותרו עקשנים בודדים שפשוט לא יכולים להסתגל לרעיון הזה. אני חושב על עצמי כיהודי – ממש כמו כל יהודי אחר. אני אפילו מאמין, אם כי כנראה לא במה שמדקדקי המצוות מאמינים בו. גם איני מוכן לקרוא לעצמי "חילוני" – יומי שלי אינו קדוש פחות מיומו של כל אחד אחר, אדוק ככל שיהיה, והשבת שלי אינה פחותה במאומה משבתו של מי שלא יהיה. יש מי שמבלה את השבת בבית הכנסת – אני מכבד אותו. את השבת שלי אני מבלה בכרם. אני זונח את הפעילות היומיומית שלי בפיתוח טכנולוגיה, ובמקום זאת זומר, משקה, מרסס, בוצר – כל מה שנחוץ. זוהי השבת שלי, ואני מצפה שגם היא תכובד. למעשה, כששואלים אותי אם היין שלנו כשר, אני עונה –הרי זה יין לשבת! את הכרם נטעו בשבת, את הבציר עושים בשבת, כל הטיפול בשבת – הרי לך יין לשבת!

מעניין ללמוד שרגשות עמוקים כלפי כשרות היין אינם חדשים. כבר בתקופתו של רש"י, הדרישה העממית היתה לאסור על גוי אפילו לגעת בחבית יין – כה גדולים היו הרתיעה והגועל מהגויים. רש"י, רבנו תם ואחרים ניסו לשווא למצוא סימוכין לכך במקורות; אך האיסור היחיד הנזכר בכתובים נוגע ליין נסך, שהוא יין שממנו ניסכו כמה טיפות לאלילים – מנהג פלישתי שעבר מן העולם. למעשה, נכון להיום אין בנמצא יין נסך, וניתן היה לחשוב שכל יין כשר. בסופו של דבר, נקבעה ההלכה לפי הדרישה הפופוליסטית – לגדולי הדור לא היתה ברירה, אם רצו להמשיך ולאחוז בסמכות שלהם. וכל המעוניין בפרטים נוספים מופנה לספרו המרתק "יינם" של פרופ' חיים סולוביצ'יק.

אני מציע איפה שבפעם הבאה שאתם בוחרים יין לשתיה, חישבו על המשמעות של של חותמת ההכשר. זו מעידה לא רק על תמיכה כלכלית בממסד הרבני ההולך ומתחזק, אלא על תמיכה וטיפוח מנגנון היריקה בפרצופנו אנחנו, אלה שהיום שלהם שווה פחות, שהשבת שלהם שווה פחות, שאורחות חייהם שווים פחות – הטמאים, הדוחים, הלא כשרים, אלה שאסור להם לגעת ביין פן ייטמא, אלה שהם כמו גויים, כמו דובים, כמו ארנבות. ואנחנו, כמה מעניין, ממשיכים במו ידינו לתמוך ולעודד את המנגנון שדוחק את קיצם של יקבים עצמאיים בארץ ישראל.

מה שנוגע ליקב שלי – אעדיף לסגור אותו ולעקור את הכרם לפני שאודה בכך שאשתי ואני שייכים לכת של טמאים, ושעל כן אל לנו לגעת ביין שאותו ייצרנו במו ידינו, פן ייטמא ויתפגל.


כל הזכויות שמורות © ליקב מישר 2002     hayasmil@gmail.com   בניית אתר: דוגרי